אתרי זיכרון אישיים/משפחתיים האמן: גונטר דמינג "אבני הנגף" "אבני המעידה" אתרי זיכרון אישיים/משפחתיים האמן: גונטר דמינג
אבני הנגף (Stolpersteine בגרמנית) כשהולכים על מדרכות ברלין רואים אותן, בוהקות בצבען הזהוב, או שנתקלים בהן, מפני שהן בולטות מעט מעל פני הקרקע. כשמנסים לקרוא מה חרות עליהן, מרכינים מבלי להרגיש את הראש. רק אז מגלים שבדיוק שם, מול אותו בניין או חנות, גר פעם יהודי שנספה בשואה. "אבני הנגף" של האמן הגרמני גונטר דמניג נועדו להפר את שגרת חיינו ולאלץ אותנו לזכור.
אבני הנגף אבן נגף הוא שמו של פרויקט הנצחה מתמשך בערים שונות בגרמניה וברחבי אירופה, שיצר האמן יליד ברלין (1947), גונטר דמינג (Gunter Deming), המתגורר בקלן. "אבני הנגף" שקועות במדרכות, בערים שונות, במטרה להזכיר לעוברים ושבים את שמות קורבנות הנאציזם. "אדם נשכח אך ורק כאשר שמו נשכח", אומר האמן.
אבני נגף - הנצחה אישית/אינטימית "אדם נשכח אך ורק כאשר שמו נשכח", מסביר האמן הגרמני גונטר דמניג את הרעיון לפרויקט שלו, "אבני הנגף/המעידה", שבו הוא מנציח אלפי קורבנות של המשטר הנאצי, תוך שיבוץ לוחות עם שמותיהם במדרכות הסמוכות לבתים שבהם הם חיו. דמניג החל בפרויקט ב-1995 בעיר מגוריו, קלן. הוא ביקש לתרום לזכרם של יחידים מקבוצות שונות באוכלוסייה, בהם יהודים, הומואים, נכים, צוענים, עדי יהוה ומתנגדי משטר, שנרדפו ונרצחו בתקופת הרייך השלישי. לשם כך הוא יוצר לוחות פליז קטנים בגודל של 10*10 ס"מ, חוקק בהם את שמות הקורבנות ופרטים על אודות חייהם ונסיבות גירושם ומותם, ומשבץ אותם בין אבני המדרכת. לדבריו, הוא קרא לפרויקט "אבני נגף/מעידה" מפני שמטרתו לגרום לאנשים שעוברים ליד הלוחות לעצור את שגרת יומם ולזכור כי באותו אזור חיו בעבר נפגעי הנאציזם.
כיצד נולד הפרוייקט? ראשיתו של הפרויקט בתערוכה של גונטר דמניג בראשית שנות ה-90. אז הניח לראשונה סרט של כ-16 קילומטר לאורך שביל ששימש את הנאצים במאי 1940 כדי להוביל אלף צוענים מהעיר קלן שבמערב גרמניה לקרונות הרכבת הנוסעת מזרחה אל מחנות ההשמדה. "זו הייתה חזרה כללית לקראת השמדת היהודים", מסביר דמניג את חשיבות האירוע. הגרמנים רצו לבחון כיצד ניתן להוביל אנשים על גבי משאיות לרמפות ומשם לתוך הרכבות שהובילו מאוחר יותר מיליוני יהודים אל מותם. "אחת הנשים, שהתגוררה באותה עת בשכונה, התחילה להתווכח איתי", מספר דמניג. האישה טענה שבשכונה כלל לא גרו צוענים. "כשהראיתי לה את המסמכים שגיליתי במחקר שלי, היא הופתעה. אז הבנתי את החשיבות שבאנדרטאות הפרטים הללו".
אבני נגף
האמן על הפרויקט לדעת דמניג לפרוייקט יתרון בולט אחד: "כשבונים את האנדרטאות הגדולות, אפשר לבחור פשוט לא להגיע לשם או להניח זר פעם בשנה". אבל לדמניג חשוב להראות שאנשים שיתפו פעולה לכל הפחות באופן סביל עם הנאצים; שהיו צריכים לדעת שהשמדת היהודים התרחשה בכל שכונה בארצם. לכן הוא מציב כיום את אבני הנגף שלו, שהפך עם השנים למפעל חייו, אותו הוא מממש בעזרת מימון ציבורי או פרטי, מול הבתים בהם גרו קורבנות הנאציזם בגרמניה.
האמן על הפרויקט האמן עדיין חורט כל שם בעצמו על קוביות הפליז, ומודה שלפעמים זולגות דמעות מעיניו כשהוא לומד על גורל הקורבנות: "חשוב לי שזה לא יהפוך למפעל זכרון תעשייתי, לכן אני עושה כמעט הכל לבד".
האמן גונטר דמינג מבצע את פרויקט אבני נגף
ראשית דרכן של אבני הנגף לאחר הבשלת הרעיון בשנים 1993-1992, הונחו אבני-הנגף הראשונות בכנסיית האנטוניטים בקלן, בעידודו של הכומר באותם ימים. ב-1995הניח דמניג באופן ניסיוני (ומבלי לקבל רשות) את האבנים הראשונות ברחובות קלן, ומאוחר יותר באותה השנה גם בקרויצברג, שכונה בברלין. ב-1996הוא הניח 55 אבנים בברלין במסגרת פרויקט "אמנים מחפשים את אושוויץ". ב-1997הונחו שתי האבנים הראשונות לזכר "עדי יהווה" בעיירה סט. גאורגן, ליד זלצבורג (אוסטריה). כעבור ארבע שנים, לאחר שהוסרו המכשולים הביורוקרטיים, הוא קיבל רשות להניח עוד 600 אבני-נגף בקלן.
המשך דרכן של אבני הנגף עד תחילת 2005 הונחו 1.400 אבני-נגף בקלן, וערים נוספות הביעו עניין בהצטרפות לפרויקט. בברלין היו בסוף ספטמבר 2006 – 1.302 אבנים ובהמבורג 1,600, בין השאר גם לזכרם של הומוסקסואלים וחסרי בית שנרצחו בידי הנאצים. נכון לסוף אוקטובר 2006 הניח דמניג מעל 9.000 אבנים בכ-190 יישובים בגרמניה ובאוסטריה, וכן באיטליה ובהולנד. ברוב המקרים קבוצות מתנדבים מן הקהילה עוסקות במחקר ובאיסוף המידע, ואבנים מציינות קורבנות הנאצים מקהילות שונות (יהודים, צוענים, אסירים פוליטיים וכדומה). הנחת אבני-נגף שתוכננה להתקיים בפולין ב-1 בספטמבר 2006 (יום בו נכנסו צבאות גרמניה לארץ זו) בוטלה, כיוון שבוטלה ההרשאה לכך. בשנת 2008, הונחו ב-402 מקומות בגרמניה, 17.000 אבני נגף. באתר האינטרנט של הפרויקט מצויין לוח העבודה, מעודכן, ומדי חודש נוספות אבנים נוספות.
אבני הנגף את "אבני הנגף" ניתן למצוא אותן בכל רחבי גרמניה. מול בתי מגורים, בחצרות בתי ספר ובכניסות לחנויות יוקרתיות, מבצבצות להן בצבע זהוב בוהק, בולטות מעט מעל פני המדרכה. כל אבן נגף היא למעשה גל-עד קטן, אנדרטה פרטית לקורבן שואה שהיה קשור למקום בו הונחה. האנדרטאות הצנועות הללו פזורות כיום בכ-1,900 כפרים וערים ברחבי גרמניה. על 10 סמ"ר מצויינים באופן צנוע רק השם, תאריך הלידה ותאריך ונסיבות מותו של הקורבן שהתגורר, עבד או למד באותה כתובת. הפשטות של אבני הזיכרון הללו היא הסיבה להתפשטותן המהירה, והעובדה שניתן למצוא אותן כיום בכל רחבי גרמניה היא סוד יעילותן.
אבני נגף עד כה יצר האמן יותר מ-17 אלף אבנים, בהן 2.380 החקוקות ברחובות בהמבורג ו-2.000 בברלין. את המידע הוא אוסף מארכיונים וממשפחות של קורבנות שפונות אליו. עלותה של כל אחת מהאבנים היא 95 יורו. היוזמה חרגה כבר מזמן מגבולות גרמניה ודמניג יצר אבני זיכרון גם בהונגריה, הולנד ואוסטריה (לרבות בעיירה בראונאו אם אין, שבה נולד אדולף היטלר); השנה (2009) יגיעו האבנים לבלגיה ובעתיד - גם לצרפת ולאיטליה.
אבני נגף כפרויקט חינוכי/ מעורבות תלמידים המימון להנחת אבני הנגף מגיע לרוב ממועצות אזוריות או מהציבור הרחב. לדמניג חשוב להפוך את תהליך הנחת הגל-עד לפרויקט למידה, במיוחד עבור הנוער. כך נולדים בבתי ספר מיזמים, שבמסגרתם התלמידים לומדים על גורל אחד הקורבנות שהתגורר בקרבתם, ודרך סיפורו האישי מרחיבים ומפנימים את מה שאירע בתקופה האפלה ביותר בהיסטורית ארצם.
אבני נגף כפרויקט חינוכי/ מעורבות תלמידים כריסטיאן שטיינברג, שהיה תלמיד בבי"ס תיכון שבברלין העיד: "בכיתה י' למדנו על השואה, והמורה סיפרה לנו על הפרויקט. הסתבר מאוחר יותר, שבתוך מבנה בית הספר התגורר בזמנו יהודי בשם וולטר לוונתל. מיד הכיתה החליטה שאנחנו רוצים להניח לזכרו אבן נגף". תלמידי בית הספר, שבו לא למד אף לא יהודי אחד, נרתמו למשימה. הם אירגנו הקרנה של סרטי שואה, ודמי הכניסה שימשו אותם כדי לקנות את אבן הנגף הראשונה, שעלותה כ-95 אירו. "עם התקדמות הפרויקט הסתבר שבבניין גר לא רק יהודי אחד, אלא 14, שכולם הוכנסו למשלוח לאושוויץ ונרצחו שם. אז החלטנו שלא די באבן אחת, וחייבים לזכור את כולם."
אבני נגף
(מלמעלה מימין בכיוון השעון) שלבים בביצוע פרוייקט "אבני נגף" (מלמעלה מימין בכיוון השעון)
(מלמעלה מימין בכיוון השעון) שלבים בביצוע פרוייקט "אבני נגף" (מלמעלה מימין בכיוון השעון)
אבני נגף
אבני נגף ברחובות ברלין
אבן נגף ברובע קרויצברג, ברלין לזכר הוברט לוטר קופל
לזכר שרלוט ופאול טאוויגובסקי אבי נגף לזכר שרלוט ופאול טאוויגובסקי
אבני נגף ברחוב רוזה לוקסמבורג
אבני נגף ברחוב רוזה לוקסמבורג
אבני נגף ברחוב רוזה לוקסמבורג
אבי נגף לזכר בני משפחת המבורגר
לזכר בני משפחת פרוידנברג אבי נגף לזכר בני משפחת פרוידנברג
אבי נגף לזכר לייב ורחל חריטאן
לזכר אירמה, קרלה ואלן רוזנטל אבי נגף לזכר אירמה, קרלה ואלן רוזנטל
אבני נגף בערי גרמניה
אבן נגף בהמבורג לזכר מקס אייכהולץ
מקבץ של חמש אבני נגף בבאונשוויג -גרמניה- לזכר בני משפחת בארון . האבן התחתונה מימין מייצגת את גרטרוד בארון, בת משפחה ששרדה
אבני נגף 12.10.1891 – 9.8.1942 משמאל למטה לזכר אדית שטיין פילוסופית, ילידת גרמניה, שהתנצרה והיתה לנזירה כרמליטית נספתה באושוויץ. גם לאחר התנצרותה המשיכה שטיין לראות עצמה חלק מהעם היהודי. לאחר עליית הנאצים לשלטון, היא פנתה כנזירה כרמליתית לאפיפיור פיוס ה-11, במטרה לשכנעו לפעול להצלת העם היהודי. ב-1998 הוכרזה על ידי הכנסייה הקתולית כקדושה.
לזכר נתן אוטו, אילזה והיינריך רוזנברג אבני נגף לזכר נתן אוטו, אילזה והיינריך רוזנברג
אבני נגף מבט על "כאשר אתה נעצר ליד אבן כדי לקרוא אותה, באופן אוטומטי אתה נדרש להשתחוות בפניו של הקורבן המונצח בה".
בעצם מרכין את ראשו לזכר הקורבן". אבני נגף "כל אחד שנעצר ליד אבן נגף וקורא אותה, בעצם מרכין את ראשו לזכר הקורבן".
אבני נגף לזכר עמנואל ורג'ינה פינק "כל אחד שנעצר ליד אבן נגף וקורא אותה, בעצם מרכין את ראשו לזכר הקורבן".
אבני נגף / מצדדי הפרויקט מצדדי הפרויקט סבורים כי הוא מציע הנצחה רדיקלית בשני מובנים: מבחינת תוכנו - הוא מבליט את זהותם האינדיווידואלית של קורבנות הנאצים - בניגוד למונומנטים גדולים, שפעמים רבות נטען נגדם שהם קולקטיביים באופיים ומוחקים את זכר האנשים הפרטיים שנפגעו; מבחינת צורתו - הוא חותר תחת המונומנטאליות הטבועה בכל מעשה הנצחה, שכן "אבני הנגף" אינן כופות את נוכחותן על מי שנמצא בסביבתן, אלא במידה רבה מבקשות לחמוק ממבטו. כדי לראותן ולקרוא את הכתוב בהן, המתבונן אינו יכול להישאר בעמדת צפייה פסיבית, אלא עליו להרכין את ראשו - פעולה פיסית שיש לה גם משמעות סמלית.
אבני נגף / שוללי הפרויקט אנשי הימין הקיצוני באופן מפתיע מעט, ההתנגדות העיקרית לעבודתו של דמניג באה משתי קבוצות המצויות בקטבים שונים של השיח הציבורי בגרמניה: פעילי ימין קיצוני ומנהיגים בקהילות היהודיות. פעילי ימין איימו לא פעם על האמן ובטקסי החנוכה של האבנים שהתקיימו ביישובים שהשתייכו בעבר למזרח גרמניה נדרשה אבטחה משטרתית. דמניג מספר כי 41 לוחות שהוא חקק במזרח גרמניה הושחתו.
אבני נגף / שוללי הפרויקט מנהיגי הקהילות היהודיות שרלוטה קנובלוך, ניצולת שואה המשמשת יו"ר ארגון הגג של יהודי גרמניה, אמרה בעבר כי היא מתנגדת לפרויקט הרומס, פשוטו כמשמעו, את כבודם של הקורבנות. בכמה יישובים בגרמניה הועלו טענות דומות, ועיריית מינכן, העיר שבה נוסדה התנועה הנאציונל-סוציאליסטית, החליטה ב-2004 לאסור על דמניג לקבוע לוחות זיכרון ברחובותיה. "האם יש לאפשר לניאו-נאצים לנגב את הלכלוך של מגפיהם על האבנים הללו?" שאלו אז מנהיגים יהודים במינכן. אך קרובי משפחה רבים של קורבנות שואה אינם שותפים לדעת קנובלוך, ולא מעטים מהם החלו לממן הנחת אבן נגף לזכר יקיריהם.
התייחסות ביקורתית לפרוייקט היו ערים בהן התקבל האישור רק לאחר דיונים ארוכים. בעיר קרפלד, למשל, טענו העירייה והקהילה היהודית שאין זה יאה ששמות הקורבנות יהיו למרמס רגל. בסופו של דבר הוחלט על פשרה, לפיה יונחו אבני נגף רק אם בעל הבית וקרובי הנספים מסכימים על כך. היו בעלי בתים שהתנגדו להנחת "אבני נגף" לפני בתיהם, מחשש שהתזכורת היומיומית לשואה תפגע בערך הנכס. במקרה אחד בקלן הרחיקו "אבן נגף" מפתח הבית לקצה המדרכה.
"אבני הנגף/המעידה"-סרט תיעודי סרט "אבני הדרך", בבימוי דרטה פרנקה, הוקרן לראשונה בפסטיבל לוקרנו בקיץ 2008. הוא מלווה את דמניג בעת שהוא יוצר את אבני המעידה הזעירות שלו, שהוטבעו כבר ביותר מ-300 יישובים בגרמניה. הפרויקט הייחודי, המתקיים זה כ-13 שנה, זכה לתשבחות רבות, אך גם ספג הסתייגויות. אלה גם אלה מושמעות כעת שוב בגרמניה, עם עלייתו לאקרנים במדינה של הסרט התיעודי על הפרויקט.
"אבני הנגף/המעידה"-סרט תיעודי בסרט מגיב דמניג לטענות מתנגדי הפרוייקט. לדעתו, הפעולה שגורמות האנדרטות שלו אינה מביאה לרמיסת זכר הקורבנות, אלא להיפך: בסרט גם מתועדים מפגשיו של דמניג עם משפחות הקורבנות וכן יוזמות שונות שצצו בעקבות "אבני הנגף". כך, למשל, בהמבורג התארגנה קבוצת נשים כדי לדאוג בקביעות לצחצוחם ומירוקם של לוחות הזיכרון. "אחד ההיבטים החשובים ביותר בפרויקט הוא שכאשר אתה נעצר ליד אבן כדי לקרוא אותה, באופן אוטומטי אתה נדרש להשתחוות בפניו של הקורבן המונצח בה".
Bayerische Viertel, Berlin שלטי רחוב-שלטי הנצחה ברלין, 1993 רנאטה סטי (Renate Stih) פרידר שנוק(Frieder Schnock) Bayerische Viertel, Berlin
שלטי רחוב – שלטי הנצחה ברלין, רובע שוננברג (Schoennenberg) ב-1993 – 60 שנה לאחר עלית המשטר הנאצי לשלטון - מומש פרויקט של האמנית רנאטה סטי (Renate Stih) והיסטוריון האמנות פרידר שנוק (Frieder Schnock) - המנציח את גורל יהודי ברלין בתקופת הרייך השלישי, על גבי שלטי רחוב. על גבי שלטי הכוונה ברובע שוננברג, שהיה מאוד יוקרתי בשנות ה-30, ובו גרו יהודים בעלי מקצעות חופשיים ואמידים מאוד – רופאים, ארכיטקטים, עורכי דין ואנשי מדע ואקדמיה (איינשטיין התגורר שם 12 שנים) הם כתבו חוקים אנטישמיים שנחקקו מ-1933 ואילך, בליווי "איקונים" גרפיים – וכן את תוצאות אותם חוקים – כמו למשל קטע ממכתב של יהודי ששולח ולצידו "איקון" של מעטפה (המזכיר את האיקון של ה-email).
מפת הרובע
שלטי רחוב – שלטי הנצחה תגובת התושבים שלטי רחוב – שלטי הנצחה תגובת התושבים ב-4 ביוני 1993, התקבלה במשטרת רובע שוננברג, בברלין, מספר הודעות טלפוניות המודיעות כי שלטי רחוב הנושאים אופי אנטישמי, כמו למשל "איסור ליהודים לעסוק במוסיקה, 15.2.1942" הוצבו שם. המשטרה מיהרה לבדוק את הנושא, ומה שהעלו היה כי אין המדובר בקבוצת ניאו-נאצים, אלא בצמד היוצרים – רנטה סטי ופרידר שנוק, המציבים 80 שלטים, שאמורים ליצור את מערך ההנצחה לגבי מצב/גורל היהודים בשואה בברלין.
שלטי רחוב – שלטי הנצחה תגובת התושבים שלטי רחוב – שלטי הנצחה תגובת התושבים "אמנות או לא אמנות", אמר מזכיר המדינה, ארמין יגר, וטען כי בכך נחצו גבולות הטעם הטוב. למרות מחאה היוצרים, המשטרה הורידה והחרימה את 17 השלטים שכבר נתלו. על פי העיתונות, אי הבנה זה נבע מהעבודה כי האמנים החלו בעבודתם ללא הכנת הציבור, והחלו במימוש הפרוייקט שבוע ימים לפני שהפרויקט אמור היה להיות מוצג לקהל, בטקס רשמי, בבית העיריה של הרובע. מחאת וכעס התושבים היו כה גדולים שבעקבות כך הוחלט לצרף לכל שלט, בתחתיתו, שלט קטן יותר, המסביר שהוא חלק מפרויקט ההנצחה.
מקור הפרויקט ראשיתו של הפרויקט היתה ב-1983, עם ועמדה בתואם עם רוח "לימוד העבר" בגרמניה. קבוצת אנשים החלה לחקור את את היסטורית המקום וסביבותיו, לפני ובמהלך השואה. כיום, זהו אזור רגוע ובורגני למדי, אך בתקופה שבין שתי מלחמות העולם היה זה מקום בו התגוררה חלק ניכר מהעידית הכלכלית האינטלקטואלית היהודית-גרמנית – רופאים, עורכי דין, אנשי אקדמיה ומדענים – כשאיינשטיין עצמו חי שם 12 שנים.
המחקר כיום אין כמעט עקבות לקהיליה היהודית העשירה שהתגוררה שם, למעט איזכור בית הכנסת שעמד שם, ונהרס ב-1956 ושלט המציין את מקום מגוריו של אינשטיין. משהחלו במחקר גילו אוצר בלום – החל משטרי קניין של מבנים ועד מכתבים אישיים, צילומים, וצווי הגסטאפו העוסקים בגירוש האוכלוסיה היהודית. כיום אין כמעט עקבות לקהיליה היהודית העשירה שהתגוררה שם, למעט איזכור בית הכנסת שעמד שם, ונהרס ב-1956 ושלט המציין את מקום מגוריו של אינשטיין.
המחקר החוקרים שעבדו על הפרויקט הצליחו לשחזר-לבנות מחדש את קורותיהם של רוב בנייני הרובע: כאן הוחבאו יהודים בזמן המלחמה, כאן הלשינו על משפחה יהודית, בבית אחר התאבדה משפחה יהודית משהיה עליה להישלח למחנות המוות. החומר שנאסף סיפק חומר לתערוכה "החיים בשונברג – 1945-1933", שהוצגה בבית האמנות Schoenberg Kunsamt.
מקור "האנדרטה" בשנת 1988החליו אחד מדיירי הרובע, אנדריאס ווילקה (Andreas Wilcke), לבדוק את מספר היהודים ברובע שנאלצו להכנע לחוקי האריזציה – כלומר לוותר על נכסיהם ו/או להיות מגורשים בתיהם. אחד המקורות הטובים ביותר לכך היו רשימות הגסטאפו. לאחר 12 חודשים עבודה היו ברשימתו 6000 יהודים, רובם שולחו למחנות המוות. כמחווה לאותם יהודים הוחלט להקים אנדרטה לזכר היהודים – דיירי הרובע, שנרצחו. הפרויקט החל לקרום עור וגידים – וב-1991 החל השלב הראשון והוכרזה תחרות בנושא. 96 הצעות הוגשו – וזו של רנאטה סטי ופרידר שנוק, נבחרה ברוב קולות ב-1 באפריל 1992.
החוקים האנטישמיים בשנות העשרים כונה הרובע "שוויצריה היהודית" מאחר ויהודים רבים מהתושבים בו היו אמידים מאוד, רובם התיישבו בו כבר מתחילת המאה ה-20, ועל פי רוב עסקו במקצועות חופשיים – ארכיטקטים, רופאים, עורכי דין, אנשי עסקים ועוד. ממפקד האוכלוסין שנערך במאי 1933 עולה כי כ-7.5% מהאוכלוסיה היהודית הברלינאית – ז.א. כ-16.000 איש, חיו שם, שקיימו מערכות יחסים טובות עם שכניהם הגרמנים. משנחקקו ראשוני החוקים האנטישמיים, זמן מה לאחר עליית היטלר לשלטון ב-30 בינואר 1933, נבעו סדקים בעולם הרמוני זה. במרץ ובאפריל 1933 הוחרמו חנויות ובתי עסק של יהודים; שופטים, עורכי דין ומורים יהודים פוטרו ממשרותיהם הציבוריות; מספר התלמידים היהודים שיכלו להתקבל לבתי ספר תיכוניים הוגבל; בעוד אלו הוציאו את היהודים ממרקם החיים הכללי, הרי שמטרת חוקים אחרים נועדה בעיקר להשפילם – לדוגמא: נאסר עליהם לשחות בבריכות שחיה מסויימות, והוציאו אותם מאיגוד השח הלאומי.
התעצמות התחיקה האנטשימית משנת 1939 החלו החוקים להיות בעלי אופי פולשני יותר: דיירים היו צריכים להוכיח את היותם אריים – ומי שלא עמד בקריטריונים, קרי יהודים, אבד את רכושו. רק ברובע הבווארי נלקחו בכח מ-24 יהודים בתיהם בעוד שעל 21 אחרים הכפה למכור את רכושם. משפחות אלו ואחרות מברלין הועברו ל"בתים יהודיים" (Judenhauser) שנועדו ליהודים, ומשם שולחו למחנות השונים
מטרת פרוייקט הההנצחה בעוד פרויקט "שלטי הרחוב" מבקש להנציח את קרבנות הנאציזם, הוא גם מבקש לעורר את השאלה כיצד זה השכנים ודיירי הרובע עמדו מהצד, כאילו אינם רואים את מה שמעוללים לשכניהם מול עיניהם.
גברים יהודים חייבים לשאת את השם "ישראל" ונשים יהודיות את השם "שרה" תחוקה מיום 17.8.1938
נושא טקסט ממכתב של יהודי ששולח שלט רחוב נושא טקסט ממכתב של יהודי ששולח
קטע ממכתב של יהודי שנכתב יום לפני ששולח ב-16.1.1942 יום לפני ששולח ב-16.1.1942 "מחר עלי לנסוע, וזה כמובן מאוד קשה (...) אני אכתוב לך..."
ליהודים אסור יותר לעסוק ברפואה ( 25.7.1938)
איסור על ילדים יהודים ללמוד בבתי ספר ציבוריים (15.11.1938) איסור לימודים כללי (20.6.1942)
מותר ליהודים לקנות מזון רק בין השעות 16:00 – 17:00 (4.7.1940)
להטבלת ביהודים ולהתנצרות אין כל משמעות לגבי שאלת הגזע ז.א. : גם יהודים מומרים – יהודים הם לפי חוקי הגזע (4.10.1936)
מותר לסיים חוזה שכירות עם יהודי שלא לפי המועד וללא סיבה או נימוק היהודים יכולים להשלח למה שקרוי "מעונות היהודים" (30.4.1939)
ליהודים מותר לרשת רק אם הם עומדים בקריטריונים המוסריים של הרייך השלישי (31.7.1938)
לעורכי דין ונוטריונים יהודים אין יותר כל סמכות לעסוק במקצועם בברלין (18.3.1933) שופטים יהודים מושעים מתפקידיהם (31.3.1933)
איסור תעסוקה לווטרינרים יהודים (3.4.1936) איסור תעסוקה כללי (17.1.1939)
אסור ליהודים לעזוב את בתיהם החל משעה 20:00 (בקיץ מ-21:00) (1.9.1939)
אסור ליהודים לקחת חלק במקהלות (16.8.1933) אסור ליהודים להיות בעלי חיות מחמד (15.2.1942)
"היתה לנו ציפור כנרית. כאשר קבלנו את ההודעה שליהודים אסור להחזיק בחיות מחמד, התקשה בעלי מאוד להיפרד מהציפור. בכל יום שטוף שמש הוא העמיד את הכלוב עם הציפור על אדן החלון. יתכן שמישהו הלשין עליו, מאחר ויום אחד הוא נקרא לגסטאפו. [...] לאחר שבועות ארוכים של חיים בפחד, המשטרה שלחה אלי גלויה ובה נכתב שעלי לשלם קנס בסך 3 מרקים כדי לשחרר את האפר של בעלי." דו"ח, 1943
שלטים אנטישמיים מורדים זמנית לרגל אולימפיאדת 1936